<h1>ראבי"ה סימן ק"ז</h1>
<h2>דף לח:</h2>
אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף, ופריך כיון דשקלת ליה לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא, ומשני כזית גדול הוה דכי שקלת לגרעיניתיה נשאר בו כזית בינוני שזהו זית אגורי. וראיתי לרבינו אלפסי [שכתב] דאפי' פחות מכזית מברך לפניו שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה אבל לאחריו לא בעי ברכה. ויש ספרים דגרסי בהדיא בצר ליה לשיעוריה בסופא אמאי מברך, מכלל דבורא פרי העץ פשיטא ליה דמברך אפחות מכזית, דהכי פסקינן לעיל דבורא פרי העץ בירך ר' יוחנן, ומזה נלמד אפת ושאר דברים דמברך בתחלה אפחות מכשיעור כמו אכשיעור בשוה, אבל לבסוף לא מברך כלל. ובתלמוד ירושלמי ראיתי בפרקין ר' יוחנן נסיב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והיה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה וא"ל בבלאה למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא מז' המינין טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומה צריכה ליה שגרעיניתיה ממעטתו ומאי עביד ליה ר' יוחנן משום בריה מלתא דר"י אמרה שכן אפילו אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ואומר אני דשני מעשים היו, תדע דבירושלמי לא גרסינן זית מליח. הילכך יש ליישב דלא פליגי, דההוא [דהכא] זית מליח הוה ונשתנה מברייתו ובטל מחשיבותו ומתוך מולחו היה מרוסק, ואע"ג דכולו כזית בטל מחשיבות בריה, כדאמר בפרק ב' דמכות ריסק ט' נמלים והביא אחד והשלימן לכזית וכו', ובנמלה שלימה תנן במתניתין התם דלוקה בכל שהוא, ונמלה שחסרה מיבעיא לן בפ' כהן גדול ונזיר, ומיירי שאינה מרוסקת רק מעט חסירה, והכי נמי תנן נפלו ונתפצעו, משום דמעתה אינו חשוב, והלכך איצטריך לאוקומי הכא בכזית גדול, וסתם מליח הוא נדרס ונתרסק, ומיירי כשאינו נאכל מחמת מולחו, מדמדמה ליה לשלוק. אבל בירושלמי מיירי בשאינו מליח ובשאינו מרוסק ומהני ליה חשיבות בריה, דסבר ר"ח הלכה כר' יוחנן, חדא דרביה הוא, ותו שלא מצינו מי שנחלק עליו בהדיא. וכן בקטניות אחת מברך בורא פרי האדמה וגם לאחריו, ואפי' [לרבנן] דר' שמעון דפליגי בחטה לענין מלקות לענין ברכה [מודו] דחשוב, רק שיהא שלם. וכל היכא שצריך כזית צריך שיהיה מאכל בהרווחה, לפי שאין אנו בקיאין בשיעור זית כדי שלא תהיה ברכה לבטלה.
